מבוא

'כי בתחבלות תעשה לך מלחמה'

 אמר רבי יוחנן:
 במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה

 סנהדרין מב, א .

רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה"ה...

דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות

 מהקדמת פרוש תוספות יום טוב למשנה

      רבי יוחנן משבח את מי 'שיש בידו חבילות של משנה'. המהר"ל מפראג מוסיף שישנה 'עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות.' אין ספק שמבחינה פדגוגית יותר מועיל הלימוד המקיש ומאגד את ההלכות מאשר לימוד הלכות פרודות. יחד עם זאת הנסיון לחבר משניות 'כתות כתות' דומה בהרבה מקרים לעשית מלחמה. ולא פעם הנסיון להכתיב הגיון למשנה גולש לדרשנות או שעוקר את המשנה ממקומה. רבים מהמפרשים והחוקרים המנסים לעמוד על מבנה הדברים נאלצים תכופות להסתפק באותו סוג הסבר שמביאה הגמרא בפתיחת ברכות: 'מלתא אגב אורחיה'. גבושן השיטתי של 'חבילות של משנה' מחייב את הלומד לענות על השאלות: מה הוא הפרק? מה הם חלקיו? האם החלוקה למשניות מושרשת בחלוקה 'טבעית' בטקסט, או האם היא משרתת צורך דידקטי שהוא מעיקרו חיצוני? האם אפשר למצוא בתוך פרקי משנה סימני תכנון שיאפשרו זהוי חד משמעי של חלקי הפרק? ואם נצליח לאתר את מרכיבי הפרק, מה יצא מזה? היתכן הגדרת מבנה שיאיר גם את התוכן? אלה השאלות המנחות את מחקרי במבנה הפרק.

       הבעייתיות של התחום הזה מודגמת היטיב בחלוקת הפרקים למשניות. מצד אחד כתבי יד של הגמרא מביאים את פרקי המשנה בלתי מפוסקים. מצד אחר יש אזכורים בתוך התלמודים המרמזים על חלוקת הפרקים להלכות או משניות. יחד עם זאת קיימות במהדורות שונות של המשנה חלוקות שונות. נתוח ספרותי יכול לקבוע אם יש יסוד בתוך הטקסט לחלק את הפרקים לרכיבים ולהצביע בדרך זו על החלוקה הנכונה. זהוי החלוקה הפנימית יכול לאפשר את קביעתן של 'חבילות של משנה'.

         כבר ציינתי במאמרי 'כל חלקי הבית אחוזים זה בזה' עלי ספר י"ד שהפרק העשירי בערובין, שהחוקרים ראו בו 'הלכות פרודות' אלבק , הוא באמת חבור ספרותי מובהק מתוכנן בדייקנות. אחרי ניתוח דומה של כל פרקי המשנה, התברר שמה שתיארתי בערובין י' אינו יוצא דופן אלא כלל גדול: הפרק מהווה יחידת תכנון ואינו רק אוסף הלכות בנושא מסוים. התוצאה המעשית מגלוי זה היא, הצגת פרק משנה מחולק ומסודר לפי מבנהו ולא לפי חלוקה שרירותית. במאמר הזה אציג את פרקי מסכת שביעית על מבניהם. כל פרק יודפס בשלמותו על דף נפרד לפי נוסח משנת אלבק . זה מאפשר את ראיית הפרק כיחידת תכנון ומביא ישירות להבלטת החלוקה הפנימית. רצוני במאמר הזה לספק כלי עזר ללומדי מסכת שביעית ולא להוכיח תיאוריה כל שהיא. אוסיף הערות רק איפה שהן דרושות להבנת דרכי בחלוקה בתוך הפרקים.

 א. פרק ג ‑ הדגמת השיטה

      כדי להמחיש את התועלת שבהדפסה הלא שגרתית הזאת, אציג עכשיו את דרכי בחלוקת הפרק השלישי. הפרק הזה מדגים בצורה חדה את רוב היסודות של חלוקה פנימית.

 מסכת שביעית פרק ג', משניות א-ד

          א מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר משייבש המתוק רבי יוסי אומר משיקשור

         ב עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך מוסיפין על המשפלות ואין מוסיפין על האשפתות רבי שמעון אומר אף על האשפתות

         ג עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה יתר מכן מחציב דברי רבי שמעון וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה עושה אדם את זבלו אוצר רבי מאיר אוסר עד שיעמק שלשה או עד שיגביה שלשה היה לו דבר מעט מוסיף עליו והולך רבי אלעזר בן עזריה אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע

         ד המדיר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית נמצא מדיר בית ארבעת סאין רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמונת סאין היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משיר ממנה מקצת מפני מראית העין ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין

       בארבע המשניות הראשונות בפרק השלישי של מסכת שביעית ניכר נושא משותף ‑ 'זבל'. הנושא הזה אינו כה מובהק במ"ד, אבל מ"ה 'לא יפתח אדם מחצב' מראה שיש הפרדה ברורה בין ארבע המשניות האלו ובין המשך הפרק. זה היסוד הראשון בזהוי המבנה הפנימי, הפרדה על פי נושאים. ההלכות שבארבע המשניות מהוות יחידת תכנון ברורה. יש לה אפילו סיום החוזר לפתיחה וסוגר אותה כיחידה נפרדת: ' ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין' ד , 'מאימתי מוציאין זבלים' א .

 רצף, פסקה, וקטע

       מצאנו שארבע המשניות הראשונות של הפרק הן יחידה אורגנית. בהמלצתו של מורי ורבי פרופ' שמאי פרידמן כניתי את המרכיב הזה 'רצף' כי הוא כולל מספר הלכות רצופות. בדרך כלל, הרצף יותר גדול ממשנה אחת. הרצף שלפנינו מורכב משלוש יחידות: א‑ב;ג;ד. בכל אחת מהן שלוש הלכות הכוללות לשון חוזרת. לדוגמא, משנה ד' עוסקת כולה בדיר ומהווה יחידה נפרדת בתוך הרצף. בתוך משנה זו אפשר לזהות שלוש הלכות נפרדות:

1  המדיר את שדהו עושה סהר לבית סאתים עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית וכו'

2  היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משיר ממנה מקצת מפני מראית העין

3  ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין

       בכל אחת משלוש ההלכות חוזרת הלשון 'שדהו'. הוי אומר, הרצף בנוי משלושה תת קבצים של שלושה אלמנטים כל אחד וסך הכל תשעה אלמנטים ברצף. כניתי את החלק היותר קטן בתוך הרצף 'קטע' והקובץ של קטעים 'פסקה'. בדרך זו משנה ד' היא פסקה מורכבת משלושה קטעים. שלושת המרכיבים בפרק הם לפי גודלם: הרצף, הפסקה והקטע. הם יסומנו כך: הרצף בספרה, הפסקה באות עברית והקטע באות לטינית. לדוגמה 1בC מסמלת את הקטע השלישי בפסקה השניה של הרצף הראשון. החלוקה למשניות לפי אלבק תסומן על ידי אות עברית בסוגריים. והרי הרצף המודפס לפי מבנהו:

רצף 1

       הרצף מודפס בשלושה טורים מקבילים, א‑ג, שהם שלוש הפסקאות. בפסקה 1א כל קטע כולל את הלשון 'אשפתות'. בפסקה 1ב הנוסחה 'אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה' חוזרת בכל קטע, וב 1ג 'שדהו'. המבנה של הרצף 3X3 שקף את מה שמוזכר בתוכו 'שלש, שלש אשפתות'. כאילו להבליט את ההבט של תכנון, הפסקה האמצעית 1ב מגשרת בין הפסקאות שלצידיה בכך: 1בA משלבת את הלשון החוזרת של הפסקה הראשונה 'אשפתות' וזו של הפסקה השלישית 'שדהו': 'עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות'. החלוקה הפנימית לשלוש פסקאות משתקפת רק חלקית בחלוקה למשניות. משניות ג' וד' חופפות לפסקאות 1ב ו 1ג אבל משניות א' וב' כלולות שתיהן בפסקה אחת 1א . אנחנו מתחילים לראות שהדפסת הטקסט לפי החלוקה הפנימית יכולה לעזור למי שרוצה למלא את ידו 'חבילות של משנה'

.משניות ה ‑ ז

         ה לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו עד שיהיו בו שלש מרביות שהן שלש על שלש על רום שלש שעורן עשרים ושבע אבנים

         ו גדר שיש בו עשר אבנים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו שעור גדר עשרה טפחים פחות מכן מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח במה דברים אמורים מתוך שלו אבל מתוך של חברו מה שהוא רוצה יטל במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה נוטל^

         ז אבנים שזעזעתן המחרשה או שהיו מכסות ונתגלו אם יש בהן שתים של משאוי שנים שנים הרי אלו ינטלו המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ וכן גרגר של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ אם יש תחתיהן סלע או קש הרי אלו ינטלו

       שלוש המשניות הבאות, ה-ז, מרכיבות עוד רצף משולש העוסק באבנים המצויות בשדה. אפשר לחלק אותן באופנים אחדים. במשניות ה‑ו העוסקות במחצב וגדר, האבנים מיועדות לשמוש. לעומתם במשנה ז' האבנים אינן מיועדות לשמוש מלכתחלה. משניות ה', ו' וראשית ז' עוסקות במדות: 'שנים של משאוי שנים שנים', 'שעור גדר' וכו'. מ'המסקל' אין עוד מדות. יש גם חזרות לשון. 'הרי אלו ינטלו' חוזרת שלוש פעמים, אחת במשנה ו' ופעמיים במ"ז. יש גם זוג הלכות בתוך מ"ז המבוסס על חזרת 'נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ'. הזוג הזה גם זוהה כשונה מיתר ההלכות ברצף כי אין בו מדות. לכן אפשר לקבוע שהפסקה האחרונה ברצף מורכבת משני קטעים 'המסקל' ו'וכן גרגר'. אם כן נשארות ארבע הלכות לסדר:

1. ה לא יפתח אדם מחצב

2. ו גדר שיש בו עשר אבנים

3. שעור גדר

4. ז אבנים שזעזעתן המחרשה

במבט ראשון החלוקה לפי המשניות המשלבת במשנה ו' את שתי ההלכות המזכירות 'גדר' מתקבלת על הדעת. אומנם, מבחינה תוכנית, משנה ה' וראשית ו' מהווים זוג הלכות כי שניהם מפרטים מספר אבנים: 'עשרים ושבע אבנים' מ"ה , 'עשר אבנים' מ"ו . לכן סדרתי את הרצף כשלושה זוגות:

רצף 2

      על אף ההתלבטויות לגבי קשרם של 'גדר שיש בו' ו'שעור גדר', סדור ההלכות כפי שהן לפנינו מספק ראיות רבות שהוא משקף את תכנון העורך. הדבר הבולט ביותר הוא שכל אחת משלוש הפסקאות מסתיימת באותה הנוסחה 'הרי אלו ינטלו' וכל קטעי B כוללים את הלשון 'אבנים'. כזכור, מצאנו ברצף הראשון שהפסקה האמצעית מסומנת כאמצעית בטכניקה של 'שלוב הקצוות'. הקטע הראשון שלה כולל את הלשון החוזרת של שתי הפסקאות האחרות. גם כאן, הקטע הראשון בפסקה האמצעית 2בA משלב את לשון הפסקאות הסמוכות לו. 'שעורן עשרים ושבע' 2אA ו'ומניח את הנוגעות בארץ' 2גA משתלבים ב 2בA ' שעור גדר עשרה... וגוממו עד פחות מהארץ '. השילוב הלשוני יותר חלש כאן מאשר ברצף הראשון אבל הוא מחוזק על ידי שלוב רעיוני/צורני. הפסקה הראשונה 2א נוקטת בשעורים וכן בפסקה האמצעית 2ב 'שעור גדר'. הפסקה השלישית 2ג על שתי קטעיה מזכירה אבנים 'הנוגעות בארץ' וכן בפסקה האמצעית: 'אבנים שזעזעתן המחרשה', 'וגוממו עד פחות מהארץ טפח'.

הקשר בין רצפים 1 ו2

 רצפים 1 ו2

       נבדוק עכשיו את הקשרים בין שני הרצפים. השוואתם מגלה קשרים בין חלקים מקבילים ברצפים. ב 1אB מצאנו 'עד שלש שלש אשפתות' ובחלק המקביל של הרצף הבאה 2אA 'עד שיהיו בו שלש מרביות שהן שלש על שלש'. ב 1בA 'יתר מכאן מחציב' ובמקביל 'פחות מכן מחצב' 2בA . בפסקה השלישית של הרצף השני 2גA מופיעה 'שדהו' שהיא מילת מפתח בכל הפסקה המקבילה 1ג . יש גם דמיון בין חזרות מקבילות בתוך שני הרצפים. ברצף הראשון יש הקבלה לשונית בין 1אC 'מוסיפין על האשפתות' ובין 1בC 'מוסיף עליו'. לכאורה אין בהקבלה הזאת להוכיח שהוא יותר ממקרה. אבל באותם מקומות ברצף הבא, הקטע האחרון של הפסקה הראשונה 2אB ושניה 2בB חוזרת הנוסחה 'של משאוי שנים שנים'.

רצף 3

 הרצף השלישי ואחרון בפרק מורכב משלוש פסקאות העוסקות בהבטים של בנין.

 משניות ח-י

         ח אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקן לשביעית אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקן למוצאי שביעית ולא יסמך בעפר אבל עושה הוא חיץ כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו ולטלה הרי זו תנטל

         ט אבני כתף באות מכל מקום והקבלן מביא מכל מקום ואלו הן אבני כתף כל שאינה יכולה להנטל באחת יד דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר אבני כתף כשמן כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף

         י הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים מתר להעמיק עד הסלע מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו דברי רבי יהושע רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין

      כאן החלוקה למשניות מהווה אבן מחלוקת בין המפרשים. הרמב"ם ורוב המפרשים נאלצו למצוא פירוש לסוף משנה ח' 'כל אבן' המקשר אותו לבנין המדרגות. אילו נותק הקטע הזה וצורף למשנה הבאה היתה מתבהרת זיקתו אליה. 'כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו ולטלה' מושוואת ל'אבני כתף' שהן 'באות מכל מקום'. הראב"ד פירש הקטע 'כל אבן...' כיחידה עצמאית סגורה העוסקת בדיני גזל. ובכן גם כאן רצף עשוי שלוש פסקאות:

 רצף 3

       גם ברצף השלישי יש היבטים של תכנון בתוך הרצף וכן קשרים בין הרצף לשאר הפרק. הפסקה הראשונה והשלישית מגלות סימנים מובהקים של תכנון מקביל: 'אין בונים מדרגות...ולא יסמוך בעפר' 3א כנגד 'הבונה גדר...מה יעשה בעפר' 3ג . הפסקה האמצעית עוסקת כולה באבני בניה. ברור שיש לה קשר תוכני לשתי הפסקאות העוסקות בפירוש בבנין אבל יחד עם זאת לא נהיר סיבה ענינית שהיא תפריד בין 3א ובין 3ג . סיבה אפשרית תוזכר בהקשר היחס בין הרצף השלישי ובין מבנה הפרק כולו.

היחס בין שלשת הרצפים_

      הרצף השלישי מתחבר לשנים הראשונים על ידי שתי הפסקאות החיצוניות. הן מתקשרות לפסקאות החיצוניות של הרצף הראשון. ארבע הפסקאות האלה הן כארבע 'כנפות' הפרק. ב 3ג 'צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין' ובמקביל 'ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין' 1גC . בצד השני 'משפסקו הגשמים' 3א ו'משיפסקו עובדי עבודה....משייבש' 1אA . יש עוד קשר בין הפסקה השלישית 3ג ובין המקבילות לה. כולן מתחילות בה' הידיעה: 'המדיר' 1ג , 'המסקל' 2ג , 'הבונה' 3ג . העדר מוחלט של אותה הצורה ביתר הפרק מצביעה עליה כחלק מן התכנון הכולל. משקלה מחוזק על ידי הופעת 'שדהו' בכל אחת משלוש הפסקאות: 'המדיר את שדהו 1ג , 'המסקל את שדהו' 2ג , 'הבונה גדר...צובר בתוך שדהו' 3ג .

       יש דמיון רב בין הפסקה האמצעית ברצף השלישי 3ב ובין כלל הרצף השני. לשון 'אבנים' חוזרת ארבע פעמים ברצף השני וכן ארבע פעמים בפסקה 3ב . נוסחת המפתח של הרצף השני 'הרי אלו ינטלו' המופיעה בסוף כל אחד משלוש הפסקאות חוזרת בפסקה 3ב בלשון יחיד 'הרי זו תנטל'. קשה לא לראות בתופעה הזאת יד מכוונת. הרצף העוסק באבנים הוא האמצעי משלושה וכן הפסקה 3ב היא אמצעית. יש התאמה מסוימת בין שתי הפסקאות הקיצוניות של הרצף השלישי ובין שני הרצפים הקיצונים. הנושא המאחד את חלקי הרצף הראשון הוא זבול שהוא תקון השדה לקראת מוצאי שביעית. בפסקה הראשונה של הרצף השלישי: 'בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקן למוצאי שביעית.' הנושא של הרצף השלישי הוא בניה. הפסקה השלישית שלו 'הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים' נוקטת בבניה שאינה תקון השדה. לכן יש שלוש ראיות נפרדות שהרצף השלישי תוכנן לשקף בשלוש פסקאותיו כלל שלושת הרצפים של הפרק לפי סדרם:

1. היחס בין הפסקה הראשונה ברצף השלישי 3א ובין השלישי 3ג המבוסס על 'בונין... עפר' בדלוג על הפסקה האמצעית משתקף בקשר בין הרצף הראשון והשלישי שציינתי כ'ארבע כנפות הפרק' המדלג על הרצף האמצעי.

2. הנושאים של שלושת הרצפים משתקפים בשלוש הפסקאות של הרצף השלישי.

3. לפסקה השניה 3ב זיקה לשונית חזקה מאוד לרצף השני.

       חשיבות הפרק הזה כהקדמה ללימוד המשנה לפי המבנה הפנימי נובעת מהימצאותם בתוכו של סוגים שונים של קשרים בין המרכיבים השונים של הפרק. ברצף הראשון מצאנו לשון חוזרת בתוך הפסקה. כל אחת משלוש פסקאות הרצף כוללת שלוש חזרות של מילה או נוסחה. המילים שונות בכל פסקה אבל מספר החזרות השווה בכל אחת קובע צורת הרצף. שונה הוא הנוסחה החוזרת המאגדת את פסיקי הרצף השני. כל פסקה נגמרת 'הרי אלו ינטלו'. לכן הנוסחה החוזרת קובעת עצם החלוקה לפסקאות. מצאנו שהפסקה השלישית של כל שלושת הרצפים כוללת ניסוח דומה המורכב מפתיחה בה' הידיעה ו'שדהו'. נראה לי שתפקיד הדמיון הזה הוא להראות ששלושת הרצפים תוכננו במקביל. לכן אפשר להגדיר לפרק צורה של לוח עשוי שלוש שורות ושלושה טורים.

       מצאנו שני קווי תכנון מכוונים, קו אופקי המתבטא ברצפים וקו אנכי החוצה את הפסקאות השלישיות. העמדת כל הפרק בצורה של לוח מגלה עוד קו תכנון, קו אלכסוני מימין למעלה עד שמאול למטה דרך 1א  2ב ו 3ג .

       בכל אחת משלוש הפסקאות נשאלות שתי שאלות. ב 2ב ו 3ג שתי השאלות זהות בכל פסקה. הקשר האלכסוני הינו פחות חד משמעי מאשר האופקי. אבל 'אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר', וכל מי שילמד את הפרק בשים לב לקשרים האלה ימצא בידו חבילת משנה עשויה חבורות חבורות כתות כתות.

       בפרק שהצגתי כאן שלושה רצפים משולשים, מבנה שאסמן: 3X3. יש פרקים, ובמסכתנו הם הרוב, שיש בהם רצפים בגדלים שונים. בפרק הראשון חמשה רצפים. שנים מהם דומים לרצפים של הפרק השלישי, דהיינו מורכבים משלוש פסקאות כל אחד. אבל שלושה רצפים בפרק הראשון אין בהם אלא פסקה אחת בלבד. למעשה, הכינוי 'רצף' אינו מתאים להלכה בודדת. יתכן ש'שורה' תתאים יותר. חמשת הרצפים של הפרק הראשון מסודרים בתבנית סימטרית: 1‑3‑1‑3‑1. הרצפים המשולשים הם השני והרביעי, הפסקאות הבודדות הן בשורות הראשונה שלישית וחמישית. זה הכלל בכל פרקי המשנה: יש לפרק מבנה סימטרי. אין בו יותר מחמשה רצפים, ובכל רצף אין יותר משלש פסקאות. הסימטרייה בזה: ברצף הראשון והאחרון אותו מספר פסקאות, ואם יש בפרק יותר משלשה רצפים, השני והרביעי יכללו אותו מספר פסקאות.

ב. פרקי המסכת

 ראה: סדר זרעים, מסכת שביעית

ג. הערות לחלוקה

פרק א

מספר הרצפים: 5

צורת המבנה: 1‑3‑1‑3‑1

       הרצף הראשון והאחרון מתחילים בשאלה 'עד אימתי'. הרצף השני עוסק בהגדרת שדה האילן. בכל אחת משלוש פסקאותיו מופיע 'חורשין כל בית הסאה בשבילן'. יש הקבלות בין פסיקי רצף 2 ובין פסיקי רצף 4 שגם הוא עשוי שלוש פסקאות. בשתי הפסקאות הראשונות שברצפים 2 ו 4 'שלושה אילנות'. וכן שתיהן מביאות מידות של מרחק: 'מלא האורה וסלו חוצה לו' 2א ; 'ביניהם ...כדי שיהא הבקר עובר בכליו' 4א . שתי הפסקאות האמצעיות מסתיימות 'אין חורשין להם אלא לצרכן'. המספר 'עשרה' מצוי בשתי הפסקאות האחרונות. אפשר להבחין בשלושת הרצפים העשויים פסקה אחת כל אחת, שלוש 'לשונות': רצף 1 : לשון הטבע, 'כל זמן שהוא יפה לפרי'; רצף 3 : לשון תורה, 'שנאמר'; רצף 5 לשון אדם, 'עד אימתי נקראו'.

פרק ב

מספר הרצפים: 4

צורת המבנה: 1‑2‑2‑1

       הפרק הזה מציג תכנון מופלג במורכבותו. אולי יותר מרשים מעצם התכנון הוא בהירותו. בכל ארבע הקטעים של רצף 2 מופיעה לשון 'עד ראש השנה', וברצף 3 'לפני ראש השנה'. החלוקה בתוך שני הרצפים האלה מתבססת גם היא על דמיון הלשון. בתוך רצף 2 : שני קטעי A מסתיימים 'אף... הוא... בשביעית'; ושני קטעי B מסתיימים 'רשאי בעבודת האילן'. בתוך רצף 3 שני קטעי A כוללים לשון 'שלשים יום', ושני קטעי B 'לזרע'.

       הבהרת המבנה הפורמלי מגלה את התכנון הרעיוני. רצף 1 כולל שני קני מדה לקבוע 'עד אימתי חורשין'. הראשון תולה ברטיבות 'עד שתכלה הלחה'. השני נוקט בעבודת הקרקע 'כל זמן שבני אדם חורשין לטע'. שתי המידות האלה נפרדות ונבחנות לחוד בשתי האגפים הגדולים של הפרק. בצד ימין שתי פסיקי א ברצף 2 ו 3 עוסקים בקשור לקרקע. לעומתם שתי פסיקי ב ברצף 2 ו 3 קשורים ללחות. ברצף שתים פסקה בA 'משקין' ובB 'סכין'. בהמשך אגף ב , ברצף 3 הרטיבות הולכת ונעלמת : ב A 'שמנעו מהם מים' וב B דלועים ש'הקשו', דהיינו 'שתכלה לחה'. באגף א רצף שתים מציין פעולות בקרקע: A 'מזבלין ומעדרין' וB 'מסקלין'; וברצף 3 A 'אין נוטעין' חוזר ממש ללשון של רצף 1 'לטע'. שני קני המידה שבפתיחת הפרק, לחות ועבודות בקרקע, חוזרים ומשתלבים בפעולות המוזכרות בסיום הפרק ברצף 4 'מרביצין בעפר...ממרסין בארז'.

פרק ג

מספר הרצפים: 3

צורת המבנה: 3X3

הפרק הזה תואר בהרחבה במבוא.

פרק ד

מספר הרצפים 5

צורת המבנה 1‑3‑3‑3‑1

       הפרק מתחלק בין תקון השדה ברצפים 1 ו 2 , ואבוד פירות האילן של שביעית ברצפים 4 ו 5 . הרצף האמצעי 3 משלב את שני הנושאים בתקוני האילן. ההבט של שילוב ברצף האמצעי 3 מתבטא גם בבחינה פורמלית. הצורה של רצף 3 זהה לזו של רצף 2 . בשנהם פסקה א כוללת קטע אחד, פסקה ב שני קטעים ופסקה ג שלושה. לכן הרצף האמצעי 3 משקף את הצורה של רצף 2 ותוכן רצף 4 : האילן. יש ראיה המעידה על יד מכוונת ביצירת ההקבלה הצורנית בין רצף 2 ובין רצף 3 . ברצף 2 שלוש הפסקאות נפתחות בציון שדה שתוקן: 'שדה שנתקוצה' 2א , 'שדה שנטיבה' 2ב ו'ניר' 2ג . לשנים האחרונים, 2ב ו 2ג , נתווספו ענינים שאינם קשורים לתקון השדה: 'אין אוכלין פרות שביעית בטובה' 2בB , 'ושואלין בשלומן' 2גC . שתי התוספות יוצרות את ההקבלה הצורנית לרצף הבא 3 .

       אם תוספת הלכות ש'אין צריך לומר' משמשת תפקיד צורני ברצף 2 , הרי ברצף 1 מוזכר בפרוש דבר שאין צריך לומר 'ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות'. גם כאן התוספת 'המיותרת' מקשר בין רצפים. לשון 'קוצץ' המיותרת ברצף הראשון 1 מהווה העיקר של הרצף האחרון 5 'מאימתי אין קוצצין'. נראה לי שהמשחק על מילים מכוון.

פרק ה

מספר הרצפים: 4

צורת המבנה: 1‑4‑4‑1

       הפרק הזה דומה במבנה לפרק השני אבל פחות מורכב בתכנון. גם כאן ארבעת הקטעים ברצף 2 ורצף 3 כוללים לשון חוזרת: 'לוף' 2 ו'מוכר' 3 . הפרק מתחלק באמצע לשני נושאים: רצפים 1 ו 2 עוסקים בסוגי צמחים; רצפים 3 ו 4 במכירה והשאלת כלים אשר לכאורה מיועדים לעבודות אסורות. יתכן שגם כאן כמו בפרק הקודם משחק על מילים מקשר את הפתיחה לסיום הפרק. 'בנות שוח' ברצף 1 יכול להתפרש מילולית כנשים מתכופפות או משפילות את עצמן כמפורש ברצף 4 'משאלת אשה לחברתה החשודה...אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ'.

פרק ו

מספר הרצפים: 3

צורת המבנה: 3X2

       רצף 1 דן בפעולות המותרות בשנה השביעית בשטחים קרובים לארץ ישראל. רצף 3 עוסק בהעברת פירות קדושים בין ארץ ישראל וחו"ל. לכאורה, רצף 2 אינו שייך לכאן כי אין בו כל עינין מפורש הקשור לגבולות ארץ ישראל. התכנון הברור בקביעת מסגרת הפרק ברצף הראשון 1 והאחרון 3 אינו עולה בקנה אחד אם העדר הקשר בינם ובין הרצף האמצעי 2 . נראה לי שהפרק הזה ורבים כמוהו מחייבים חיפוש כלים חדשים לפרשנות המשנה.

       סדור הלכות המשנה בתבניות מוגדרות מאפשר נתוח מבוקר של מרקם הטקסט כחבור ולא רק כאוסף הלכות. הפרשנות החדשה תשאוף לגלות את משמעותה של כל הלכה כחלק של חבור ספרותי/הלכתי. חיפוש מסגרת מחשבתית למשנה מעביר את הביקורת מן התחום ה'מדעי' שהובלט בדורות האחרונים אל תחום שניתן להגדיר כ'מדרש חדש'. אנסה לפרש את הפרק שלפנינו בדרך של 'המדרש החדש'.

המפתח להבנת הפרק הוא ההלכה האחרונה: 'אין מביאין תרומה מחוצה לארץ' 3ב . אין להלכה הזאת כל קשר לשביעית. אפשר לאמר בדרך הפרשנות הביקורתית, שרבי הביא את ההלכה הזאת כאן בגלל אמרתו של רבי שמעון המועתקת מן ההלכה הקודמת 'אמר רבי שמעון שמעתי בפרוש וכו''. יש שתי חולשות להסבר הזה. הראשונה, והחמורה בעיני, היא שאין פרוש זה מאיר דבר. החולשה השניה היא שפירוש המחייב ראיית הלכה כנגררת עומד בסתירה לתכנון המדוקדק שמצאנו בהרכבת הפרקים. אם כן, עלינו למצוא תוכנית לפרק אשר תכלול את ההלכה האחרונה.

       אפשר לפרש את כל הפרק כפרטים של 'התפשטות קדושתה של ארץ ישראל'. חלוקת הפרק לשלושה רצפים מכוונת אותנו לשלושה היבטים של התפשטות הקדושה. ההבט הראשון שברצף 1 מתבטא בהשתפכות קדושתה של הארץ אל מחוץ לגבולותיה, לסוריא וכו'. זאת קדושה הנובעת מן הקשר הפיסי בין הארץ למדינות הגובלות לה. רצף 2 עוסק גם הוא במחובר לארץ הקודש. הבצלים שבפסקה 2א והירק ב 2ב יונקים מן הארץ ושואבים את קדושתם ממנה. רצף 3 שונה מהראשונים כי אין בו ענין של חבור פיסי. כאן בפסקה 3א הקדושה נמצאת בפרות המנותקים מקשרם הפיסי לקרקע: 'שמן שרפה ופרות שביעית'. לכן, הפסקה האחרונה 3ב לא נגררה לכאן בגלל דמיון הנוסחה אלא להשלים את הנושא וללמד שאין בחוץ לארץ קדושה 'נבדלת', דהיינו, שניתנה להעביר לפרות עצמם: 'אין מביאין תרומה מחוצה לארץ'. עכשיו אפשר לפרש את הקושי המקורי שלנו בהתאמת רצף 2 למסגרת הפרק.

       ברצף 1 קדושת הארץ מתפשטת כלפי ארצות מחוברות לה. ברצף 3 הקדושה נמצאת בפירות שאינם מחוברים לאדמה. רצף 2 משלב את החבור הפיסי שברצף 1 וקדושת הפרות שברצף 3 . קדושת הארץ מתפשטת אל הפירות היונקים מאדמתה. אפשר להבחין בתהליך העולה על גבי שלושת הרצפים מן הגשמי אל המופשט או 'נבדל' כלשון הפילוסופים. ברצף 1 הקדושה נמצאת בסוריא וכו' מחמת קרבתם הפיסית לארץ. ברצף 2 הקדושה מועברת אל הפרות העומדים להינתק מקשרם הפיסי לארץ. ובסוף ברצף 3 , הקדושה מנותקת מכל חבור פיסי לארץ.

פרק ז

מספר הרצפים: 4

צורת המבנה: 4X3

       כלל גדול אמרו: אין פוסקים הלכה מן המשנה. הפרק השביעי מדגים בצורה ברורה למה חז"ל לא רצו להסתמך יותר מדי על המשנה בפסוק ההלכה: בירור ההלכה אינו תכליתה היחידה של המשנה. בפרק שלפנינו, על אף שהמבנה מעיד על תכנון מדוקדק, הלכות אחדות מובאות בערפול מופגן. המסקנה המתבקשת מזה היא: ההלכות הנפרדות דומות לאבני בבנין; סופו של דבר, חשיבותה של כל אבן אינה נמצאת רק במהותה, אלא בתפקידה בהרכבת הבנין.

       הפרק פותח בסגנון המעורר צפיה לסדור הלכות על פי כללים ברורים: 'כלל גדול... ועוד כלל'. אומנם, במהרה מסתבר שבנוסף לכללים הברורים, יש כאן גם פרטים שלא רק הלכותיהם סתומות, כדין בעור קלפי רמון וכו' 1ג , אלא שגם עצם הופעתן כאן תמוהות, כגון צדי חיה וכו' 2ג . הכלל היחיד המתפרש על פני הפרק הוא כלל סדור הפרק עצמו.

       ברצף 1 כל הפסקאות כוללות את הנוסחה 'יש להם שביעית ולדמיהן שביעית'. אומנם, הכללים שבפסקאות 1א,ב באים לא ללמד על החלת שביעית אלא על בעור שביעית, שהוא, לכאורה, הנושא של הפרק. ובכן התוספות יום טוב גורס ש'קלפי רימון' וכו' בא ללמד שיש להם בעור. אבל מבחינת העורך אפשר לומר שהעקר ברצף 1 הוא סידור שלוש הפסקאות: 'כלל גדול' 1 , 'עוד כלל' 2 ופרטים 3 . הראיה לכך משתקפת בהקבלה בין רצף 1 ובין רצף 3 . גם ברצף 3 שלוש הפסקאות כוללות את הנוסחה 'יש להם שביעית ולדמיהן שביעית'. וכן הבטים של בעור מופיעים בפסקאותיהם של שני הרצפים לפי אותו סדר: בפסקאות 1א ו 3א 'יש להם בעור ולדמיהן בעור'; בפסקאות 1ב ו 3ב 'אין להם בעור ולא לדמיהן בעור'; ובפסקאות 1ג ו 3ג הבעור אינו מוזכר.

       השוני בין רצף 1 ובין רצף 3 מאיר את הכלל לסדור הפרק. ברצף 1 שלוש הפסקאות מביאות דיניהם של צמחים מסוימים. בפסקאות 1א ו 1ב הם מובאים כדי להדגים כללים מפורשים. גם שלוש פיסקי רצף 3 מביאות דיניהם של צמחים אחדים. בשתי הפסקאות האחרונות 3ב ו 3ג לומדים פרטי ההלכות מכללים אשר מובאים בלשון 'מפני ש'...: 'מפני שנושרין מאביהן' 3ב , 'מפני שאינו פרי' 3ג . לכן שני הרצפים עומדים ביחס כיאסמי גם מבחינת תוכנם וגם מבחינת סידורם. רצף 1 המלמד פרטים אגב כללים מביא את הכללים בשתי הפסקאות הראשונות ופרטים בלבד בפסקה השלישית. לעומתו, רצף 3 מלמד כללים אגב הפרטים בשתי הפסקאות האחרונות ופרטים בלבד בפסקה הראשונה.

       הכיאסמות תופסת לפי אותו יסוד בין רצף 2 ובין רצף 4 . ברצף 2 שתי הפסקאות הראשונות מזכירות כללים גדולים בשביעית: 'אין עושים סחורה בפרות שביעית' 2א , 'ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק' 2ב . הפסקה השלישית מביאה דין שהוא לגמרי פרט, דהיינו, לא שייך לשביעית כלל. ברצף 4 שתי הפסקאות האחרונות מביאות סתם כללים ללא כל פרטים. הפסקה הראשונה 4א מביאה רק פרטים ללא כלל. ובכן, שני הרצפים האחרונים עומדים ביחס כיאסמי מושלם לשני הרצפים הראשונים. הפרק מתחיל בשני כללים המלווים בפרטים ומסתיים בשני כללים ללא פרטים. במהלך הפרק פרטי השביעית 'מתבערים'. עולה ממבנה הפרק שהעורך ביקש לסדר אותו כך שמבנהו יהיה כתוכנו: 'בעור שביעית'. זאת התכלית המתלווה לברור ההלכה: סדור צורה אשר תואמת את התוכן.

פרק ח

מספר הרצפים: 5

צורת המבנה: 1‑2‑2‑2‑1

       ניתן להגדיר את הנושא הכללי של הפרק: 'שמושים בפירות שביעית'. אבל כבר ברצף הראשון הוכנס נושא משני 'כוונות המשתמש': 'חשב עליו למאכל...חשב עליו לעצים'. הנושא המשני 'כוונה' יכול להסביר את המעשים הסתומים שלקראת סוף הפרק שבהם רבי עקיבא מסרב לפרש לתלמידיו את כוונות רבי אליעזר. המעשה האחרון 4בC במיוחד קשה כי אין בו כל קשר לשביעית ולכאורה נגרר לכאן רק בגלל הדמיון למעשה הקודם. אומנם, ראיית הפרק כיחידה מתוכננת יכולה להאיר את רצונו של העורך בהבאת המעשה הזה לכאן.

רצף 1 מורכב מכלל 'כלל גדול אמרו' ופרט 'כגון הסיאה והאזוב והקרנית'. ברצף 2 שני ההבטים האלה נפרדים והכלל מופיעה ב 2א 'שביעית נתנה... לסיכה' והפרטים ב 2ב 'לא יסוך יין וכו''. האבחנה הזאת בין הכללי בצד א ופרטים בצד ב נמשך גם ברצף 3 . 3א עוסק בהגבלות כלליות במסחר בפרות שביעית לעומת 3ב העוסק בדרך עבודם של פרות ספציפיים; פסקה 3א עוסקת בכלל בזה שהיא נוגעת לעניני מסחר לעומת פסקה 3ב הנוגעת רק בדברים שבעל הבית עושה בפני עצמו.

       ברצף 4 פסקה 4א ממשיכה בנושאים קשורים למסחר בפרות שביעית. היתרון של חלוקתנו לעמודות בולט ב 4אA : 'אחרון אחרון נתפש בשביעית'. הוא בודאי המשך ישיר של ההלכות שמעליו ב 3א וכלל לא קשור למשניות שלפניו לפי רצף ההלכות. דומה הוא 4בA הממשיך לעסוק בשמן כמו 3בD וכן 2ב . על אף שצורתו של קטע 4בA דומה ל 4אB,C 'אין...ואם...יאכל כנגדו', שמתי אותו בפסקה ב כי הוא מהווה הקדמה למחלוקות הבאות אחריו. כמו כן הסיכה שייכת לפעולות של בעל הבית בפני עצמו שמצאנו בפסקה המקבילה ברצף הקודם 3ב ולא לעניני מסחר 'דמי שביעית' שבפסקה 4א .

       הרצף האחרון 5 חותם את הפרק על ידי השלמת הרצף הראשון 1 ' :מרחץ שהסקה...ואם מתחשב הוא הרי' 5 , 'חשב עליו לעצים הרי הוא' 1 . תוכנו של הרצף האחרון משלב את ההבטים של כלל ופרט או רבים ויחיד שנבחנו ברצפים 2-4. המרחץ עצמו מקום צבורי ומותר לרחוץ בו גם אם 'הסקה בתבן או בקש של שביעית'. אבל יחיד אם 'מתחשב הוא הרי זה לא ירחץ'. לכן אפשר לפרש את המעשה האחרון המסופר על רבי עקיבא 4בC כשייך לעצם תכנון הפרק. מכוון שאין בו כל קשר לשביעית אלא מחשבתו של רבי אליעזר בלבד הוא מהווה סיום פיתוח קו הפרט אגף ב . לשון 'בשר חזיר' 4בC דומה לנאמר בפסקה הראשונה של אותו רצף 'ובהמה טמאה' 4אB . לעומת הפרטיות הגמורה בהעלם דברי רבי אליעזר, הקו הכללי או צבורי מסתיים בצבורי ביותר, בית המקדש: 'אין מביאין קני זבים זבות וקני יולדות'.

       מערכת מורכבת של מפתחות לשון מעידה על סדור הפרק כפי שהצגנו אותו. כבר ראינו את ההבט של סוף מעשה במחשבה תחילה בלשון 'חשב...הרי' ' 1 מתחשב... הרי' 5 . באגף הימיני א הפסקה האמצעית 3א כוללת שני בטוים המופיעים פעמיים כל אחד בשני החלקים האחרים של האגף: 'דרכו' מופיע פעמיים ב 2א ו'מדמי שביעית' נמצא ב 4אB ו 4אC . באגף השמאלי ב כל הפסקאות כוללות 'שמן': 'סך הוא את השמן' 2ב , 'בשמן של תרומה' 3בD , 'סכין כלים בשמן' 4בA . כיאסמות לשונית קושרת את שתי פיסקי רצף 3 . שלושת הקטעים הראשונים של פסקה 3א כוללים לשון 'ירק' וכן הקטע האחרון בפסקה 3ב . שלושת הקטעים הראשונים בפסקה 3ב מנוסחים 'אין...אבל' וכן הקטע האחרון של פסקה 3א .

       הפסקאות ברצף 4 מורכבות מהקדמה בקטע A וזוג קטעים ב B וC . הזוג ב 4א בנוי על הנוסחה 'אין...מדמי שביעית ואם...יאכל כנגדן'. הזוג ב 4ב כולל שתי מעשיות על רבי עקיבא ותלמידיו. קטע 4בA מזכיר הכיאסמות של הרצף השלישי כי הוא כולל חלק מן הנוסחה החוזרת של פסקה 4א : 'אין...שביעית... ואם ...יאכל כנגדו'. לכאורה אין קשר דומה בין 4אA ובין המעשיות של רבי עקיבא. יתכן שיש מעין כיאסמות תוכני‑צורני בין 4אA ובין 4בC . הקטע הראשון 4אA על אף שהוא עוסק בשביעית, הנו מנותק מרצף המשנה. לעומתו הקטע האחרון 4בC מנותק מעניני שביעית אבל קשור לרצף המשנה.

פרק ט

מספר הרצפים: 5

צורת המבנה: 5X3

       בכל אחד מחמשת הרצפים נושא מוגדר השונה באופן ברור ומהותי מנושאי הרצפים הסמוכים לו. ראיית הפרק כמכלול מגלה שהוא מסמך ספרותי/מחשבתי המשלב את הנושאים שלכאורה נפרדים. רצף 1 עוסק בירק בר, שגדל מאיליו. זה מובלט בטעמים המתלווים לכל אחת משלוש הפסקאות: 'שאין כיוצא בהם נשמר' 1א , 'שלא נחשדו עליהן עוברי עברה' 1ב , 'שאין כיוצא בהם בירקות שדה' 1ג . בכל פסקה הירק הוא הנושא של המשפט ומובא בראשיתו. על ידי כך ניסוח הפסקאות מדגיש את הירק וקובע אותו במרכז שדה הראיה של הקורא. כמו כן מודגש הפעולה 'לקיחה': 'נלקחים מכל אדם' 1א , 'שלא נחשדו עליהן' 1ב . לעומת הרצף הראשון 1 , הרי הרצף האחרון 5 מכוון אותנו לאדם בפתיחת כל פסקה: 'מי שהיו לו פרות שביעית' 5א,ב , 'האוכל מעסת שביעית' 5ג . הפעולה המודגשת היא 'נתינה': 'מחלק מזון שלש סעודות' 5א , 'ינתנו לאוכלהן' 5ב , 'הורמה חלתה' 5ג . העמדת שני הנושאים האלה, 'ירק בר' ו'האדם', בקצוות הפרק יוצר את הניגודיות המחשבתית בין 'הטבע' 1 ו'האדם' 5 , וכן בין הפעולות 'לקיחה' 1 ו'נתינה' 5 .

הרצף האמצעי 3 משלב את ההבטים של האדם והטבע כנגדו או כנבדל ממנו. בכל פסקה מובאת הנוסחה 'אוכלין על' המשלבת את שתי הרשויות בשני סוגים של פירות: אלה שברשותו, בבית, ואלה שברשות 'הטבע' בשדה. גם הפעולה מהווה מצועה בין 'לקיחה' ו'נתינה' כי היא נשארת אצל האוכל עצמו: 'אוכלין על'. לכן שלושת הרצפים האלה, הראשון, האחרון והאמצעי, מצביעים על קשר רעיוני פורמלי: ברצף 1 האדם מקבל אוצרות הטבע, ב 3 הם נמצאים אצלו וב 5 הוא מחלק אותם לזולת.

       הציור הרעיוני מתרחב בהצבתם לתוכו של שני רצפי הביניים, 2 ו 4 . ברצף 2 כל פסקה כוללת את הלשון 'שלש ארצות' וברצף 4 הנוסחה 'עד שתרד רביעה שניה' חוזרת בששת הקטעים. זאת אומרת ששני רצפי הביניים מוסיפים מגבלות של מקום וזמן. בציור המחשבתי העולה על גבי חמש הרצפים, ניכר תהליך דינמי לעומת הציור הסטטי שתארנו עד כאן. בתהליך הזה האדם משתנה מסביל לפעיל, וכן ניתן לראות תכונה של 'כיבוש הטבע'. אבל לא כמו 'כיבוש הטבע' בדורנו, המשנה מדגישה את יציאתו של האדם מן הטבע להיות ליצור 'על טבעי'. רצף 1 מצביע על 'האדם הקדמון' החי בטבע ואוכל מן הבא ליד. ב 2 מתחיל חברות האדם הקדמון על ידי הגבלתו בגבולות גיאוגרפים של ארצות. ברצף 3 הוא מתגדר עוד יותר ונמצא בתוך ביתו. כמו כן קשריו לטבע מצטמצמים לקשר העקיף בין המתרחש בטבע ובין הנעשה בביתו: 'אוכלין על'. ב 4 נשלם כבוש הטבע על ידי הפיכתו ל'אות'. ה'רביעה השניה' אינה גשם גרידא אלא סימן הכיר. הטבע נהפך למושג מופשט. בסוף 5 האדם המשתחרר מן הטבע להיות כלי להמשך השפע האלוהי: 'מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד' 5א , 'ודמיהם יתחלקו לכל אדם' 5ב . האדם הקדמון החיתי של 1 נעשה שותף לקדושתו של קונו ב 5 .

       בפתיחת הפרק פרות בר אשר 'פטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית' 1א . זה מתאר מצבו של 'האדם הקדמון' האוכל ישירות מן השדה ללא מעשרות או קדושה כל שהיא. אבל בסיום קדושה כפולה: 'האוכל מעסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיב מיתה' 5ג . כאן קדושה גם של שביעית וגם של חלה. בסוף אנו רואים אדם 'על טבעי' לחלוטין המחלק את שלו לזולת. אולי אפשר לפרש את הפרק אחרת, אבל בכל אופן ברור מסימנים רבים שהפרק אינו רק אוסף הלכות.

פרק י

מספר הרצפים: 3

צורת המבנה: 3X3

       לשני הרצפים הראשונים מעין כותרות המודיעות על נושיאהם: 'שביעית משמטת' 1 , 'פרוזבול אינו משמט' 2 . ניתן להגדיר את הנושא של רצף 3 כ'מי שרוח הבריות נוחה ממנו'. בכל הקטעים של רצף 3 דוגמאות של עשיות חסד לפנים משורת הדין. נראה לי שהכלל לסדור הפרק הוא המידות דין, חסד ורחמים. ברצף 1 מידת הדין כמוזכר במפורש 'בית דין' 1ג . כל הקטעים עוסקים בקביעת הדין כפי שהוא. רצף 3 כפי שציינתי, עוסק בחסד. ברצף 2 הפרוזבול משלב את מידת הדין ומידת החסד במידת הרחמים. הטעם המפורש במשנה להתקנת הפרוזבול הוא אי עשיית חסד מחמת עבירה על הפסוק 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו'. לכן הלל אחז במידת הדין והתקין את הפרוזבול על מנת שהבריות יעשו חסד זה עם זה. וזה עקר מידת הרחמים: שילוב של דין וחסד.